פסק-דין בתיק ע"א 409/13

הנשיא א' גרוניס:

1.             ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ג' גינת) מיום 14.1.2013. בפסק הדין ניתן צו מניעה אשר בגדרו נאסרה לשידור תכנית הטלויזיה "עובדה", פרי עבודתם של המערערים, אשר נועדה לעלות לשידור ביום 14.1.2013 (להלן - התכנית). התכנית נאסרה לשידור ככל שעניינה מתייחס למשיב 1 (להלן - המשיב) ולהליך פלילי התלוי נגדו. את האיסור ביסס בית משפט קמא על כלל הסוב-יודיצה, המעוגן בסעיף 71(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט).

2.             העובדות הבסיסיות הנוגעות לעניין אינן במחלוקת. ביום 25.3.2010 שודרה בטלויזיה תכנית "עובדה" בה סופר, בין השאר, כי המשיב היה נשוי מספר פעמים וכי שתיים מנשותיו הלכו לעולמן בנסיבות תמוהות. בעת שידורה של התכנית בשנת 2010 היה תלוי ערר שהוגש על ידי בני משפחתה של האישה שבסופו של דבר הואשם המשיב ברציחתה. מדובר בערר על ההחלטה לסגור את תיק החקירה. בעלי הדין לא חלקו אף על כך שניתן לראות ברשת האינטרנט את התכנית ששודרה בטלויזיה בשנת 2010. בחודש נובמבר 2012 הוגש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד כתב אישום נגד המשיב, בו נטען כי המשיב רצח את אשתו. בדיון שנערך בפנינו ביום 20.3.2013 נמסר כי המדינה הגישה בקשה לתיקונו של כתב האישום. בבקשה נטען כי המשיב רצח בעבר אף אישה אחרת שהוא היה נשוי לה.

3.             ביום 10.1.2013, ארבעה ימים לפני המועד בו נקבע המועד לשידורה של התכנית, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי, על דרך של המרצת פתיחה, בקשה לצו מניעה קבוע שעניינו איסור שידור התכנית. בד בבד הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על שידור התכנית. בבקשות עתר המשיב למתן צווי המניעה מתוקף סעיף 71(א) לחוק בתי המשפט. עם הגשת הבקשות לצו הקבוע ולצו הזמני, הגיש המשיב בקשה לפטור מאגרה מטעמים כלכליים. המשיב לא הגיש תצהירים לתמיכה בבקשות (הבקשה בהליך העיקרי, הבקשה לצו מניעה זמני והבקשה לפטור מאגרה). זאת, בניגוד לאמור בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות) ולתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן - תקנות האגרות). באי-כוחו של המשיב נימקו את היעדר התצהירים לתמיכה בבקשות השונות בכך שהמשיב נמצא במעצר ושלא ניתן ליצור איתו קשר "רציף וחופשי", בפרט נוכח סד הזמנים הקצר. בנוסף, לבקשה לצו המניעה הזמני לא צירף המשיב התחייבות עצמית לפיצוי הצד שאליו מופנה הצו, וזאת בניגוד לתקנה 365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

           ביום 10.1.2013, היום בו הוגשו הבקשות, השיבו המערערים לבקשה לצו מניעה זמני. בתשובתם טענו המערערים כי יש לדחות את הבקשה לצו מניעה על הסף מטעמים דיוניים שונים, וכן טענו כי אף לגופם של דברים מוצדקת דחיית הבקשה לצו מניעה. עוד טענו המערערים כי יש לדחות את בקשת המשיב לפטור מאגרה. אף המערערים לא תמכו את תשובתם בתצהיר, בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי.

4.             נוכח סמיכות הזמנים בין מועד הגשת הבקשות למועד בו תוכנן שידור התכנית, זומנו הצדדים בפני בית משפט קמא במטרה לקיים קדם משפט בהליך העיקרי ולדון בבקשה לסעד זמני. הדיון התקיים ביום 14.1.2013, היום שיועד לשידור התכנית. במהלך הדיון, ובהסכמת הצדדים, הוחלט להכריע בהליך העיקרי, קרי בבקשה לצו מניעה קבוע. בדיון טענו באי-כוח הצדדים את טיעוניהם (יוער, כי המשיבה 2 לא הגישה תשובה בכתב לבקשה לצו המניעה הזמני, ואת טיעוניה העלתה בעל-פה בדיון). במהלך הדיון סירבו המערערים להציג את קלטת התכנית בפני המשיב ובפני בית המשפט. תחת זאת, פירט המערער 4 (עורך התכנית, אייל גונן) בפני בית המשפט מהו תוכנה הצפוי של התכנית, מי יהיו המרואיינים בתכנית, מה יהיה משכה ועוד. המערער 4 סיפר כי במסגרת שידור התכנית תובא אף הכתבה ששודרה בשנת 2010. יצוין, כי אין בפרוטוקול הדיון אינדיקציה לכך שהמערער 4 הוזהר לומר את האמת לפני שאמר את דבריו.

5.             ביום 14.1.2013, יום הדיון בפני בית משפט קמא, ניתן פסק דינו. עיקר הדיון שערך בית משפט קמא נסב על סעיף 71(א) לחוק בתי המשפט, ועל התנאים המנויים בו. סעיף 71(א) האמור קובע עבירה פלילית בגין פרסום ידיעות אודות הליך פלילי התלוי ועומד בבית משפט. זו לשון הסעיף:

           הנה כי כן, המחוקק קבע עבירה פלילית, וסנקציה בצידה. על מנת שתשתכלל עבירה מתוקף הסעיף האמור, יש להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, שהפרסום ייעשה במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו, או שניתן לצפות במידה קרובה לוודאית כי תהיה השפעה על מהלך המשפט. התנאי השני הוא שבפרסום יש כדי להשפיע על ההליך השיפוטי.

           בית משפט קמא קבע (בהסתמך על ע"פ 9093/08 נאצר נ' מדינת ישראל (7.12.2011), להלן-פרשת נאצר) כי נתונה לו סמכות לנקוט, מכוח הוראת סעיף 71(א), אף צעדים מניעתיים ולא רק צעדי ענישה בדיעבד. על כן, בחן האם מתקיימים התנאים שמונה הסעיף ביחס לתכנית אשר את שידורה ביקש המשיב למנוע. בתוך כך, קבע בית המשפט כי נוכח תוכנה הצפוי של התכנית, נוכח חשיבותה של התכנית "עובדה", ונוכח העובדה שהיא משודרת בערוץ מרכזי, ניתן לצפות כי האפשרות שהתכנית תשפיע על מהלך המשפט, ובכלל זאת על השופט הדן בהליך הפלילי או על העדים, היא קרובה לוודאית. לכן, קבע בית משפט קמא כי בנסיבות האמורות גובר האינטרס הציבורי של שמירה על טוהר ההליך השיפוטי על אינטרסים חשובים אחרים, כחופש הביטוי וחופש העיתונות. עוד ציין בית המשפט כי העובדה שהמערערים לא הגישו תצהיר בתמיכה לעמדתם, וכן העובדה שסירבו להציג את התכנית במהלך הדיון, אינן מאפשרות לקבל את טענותיהם באשר למטרותיהם ולנזקים שייגרמו להם אם ייאסר פרסום התכנית.

           על יסוד האמור קיבל בית המשפט את הבקשה לצו מניעה קבוע, ואסר על שידור התכנית, ככל שהיא מתייחסת למשיב ולהליך הפלילי נגדו. עם זאת, קבע בית המשפט כי בעל דין המעוניין בכך, רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לשינוי צו המניעה עם התקדמות ההליך הפלילי או עקב שינוי בנסיבות. עוד נקבע בפסק הדין כי המערערים ישאו באגרת המשפט, אשר לא שולמה על ידי המשיב, וזאת על אף שלא ניתנה הכרעה פורמלית בבקשה לפטור מאגרה. בנוסף, קבע בית משפט קמא כי נוכח הפגמים הדיוניים הרבים בהגשת ההליך על ידי המשיב, לא ייפסק לטובתו שכר טרחת עורך-דין. יודגש, כי זו ההתייחסות היחידה בהכרעתו של בית משפט קמא לפגמים הדיוניים שנפלו בבקשות השונות של המשיב.

6.             המערערים מלינים בפנינו על פסק דינו של בית משפט קמא, הן במישור הדיוני הן במישור המהותי. במישור הדיוני, טוענים המערערים כי נוכח העובדה שלא הוגשו תצהירים בתמיכה לבקשות שהגיש המשיב, וזאת על אף האמור בתקנות, היה על בית המשפט לדחות את הבקשות על הסף. טענה דומה מעלים המערערים לעניין העובדה שהמשיב לא המציא התחייבות עצמית לבקשה לסעד זמני. אשר לפטור מאגרה, טוענים המערערים כי לא ניתנה החלטה, ובוודאי לא החלטה מנומקת, בבקשה לפטור מאגרה, על אף ההתנגדות של המערערים ושל המשיבה 2 לבקשת הפטור. אי לכך, העובדה שלא שולמה אגרה על ידי המשיב הופכת את פסק דינו של בית משפט קמא לבטל מעיקרו. בנוסף, העלו המערערים טענת שיהוי, משום שלשיטתם ידע המשיב על הכוונה לשדר את התכנית כשבוע ימים לפני שהוגשה הבקשה. המערערים סבורים כי הליקויים הדיוניים הנזכרים מעידים על חוסר ניקיון כפיים של המשיב. במישור המהותי, מעלים המערערים טענות שונות. תחילה טוענים המערערים כי שגה בית המשפט בקביעתו כי פרשת נאצר מקנה לבית המשפט סמכות להעניק צווי מניעה בהליך אזרחי על מנת למנוע ביצוע של עבירת הסוב-יודיצה. עוד טוענים המערערים כי בית המשפט טעה בקובעו שהתכנית עלולה להפר את כלל הסוב-יודיצה. בתוך כך, מלינים המערערים בין השאר על הקביעה כי אי-הסכמתם להציג את התכנית במהלך הדיון מחזקת את המסקנה כי התכנית צפויה להשפיע על ההליך המשפטי. לשיטתם, עומדת להם הזכות שלא להציג את התכנית בפני הצדדים ובית המשפט, והם מוכנים לשאת בסיכונים הכרוכים בכך (למשל, שיימצא בעתיד, ולאחר מעשה, כי התכנית הפרה את כלל הסוב-יודיצה). טענה נוספת שהעלו המערערים נגד פסק הדין היא שעל אף קיומם של פרסומים רבים בתקשורת בעניינו של המשיב, צו מניעה התבקש וניתן אך ורק נגד המערערים. לשיטת המערערים, הסיבה לכך היא שבהגינותם ביקשו את תגובת המשיב לתכנית מבעוד מועד, וכך נודעה כוונתם לשדר את התכנית.

7.             המשיב סומך ידו על פסק דינו של בית משפט קמא. בתוך כך, מדגיש המשיב כי באיזון בין הערכים המתנגשים במקרה הנדון, יש להעדיף את חזקת החפות ואת טוהר ההליך השיפוטי, בין השאר משום שבנסיבות המקרה אין אינטרס ציבורי משמעותי בפרסום. זאת, בניגוד לחלקה הראשון של התכנית, אשר שודר ב-2010, ובה נתנו המערערים ביטוי לעמדה שונה מזו שנקטה המדינה (שהרי באותה עת עמדה בעינה החלטת המדינה על סגירת תיק החקירה נגד המשיב). עוד טוען המשיב כי התכנית שביקשו המערערים לשדר היא בעלת פוטנציאל משמעותי להשפיע על תוצאת המשפט הפלילי, הן בשל השלב המוקדם בו מצוי ההליך הפלילי, הן בשל תוכן התכנית (ובתוך כך ראיונות עם עדי תביעה), הן מבחינת פלטפורמת הפרסום והפופולריות של התכנית "עובדה". אשר לטענת המערערים, לפיה פרסומים אודות המשיב פורסמו בכלי תקשורת אחרים, סבור המשיב כי אף כלי תקשורת אחרים מפרים את כלל הסוב-יודיצה, אולם תכניתם של המערערים, שמתיימרת להציג נרטיב שלם של האירועים, היא בעלת השפעה רבה יותר. זאת, משום שהיא משודרת בשעות של צפיית שיא, ומשום שהמערערים זכו להערכה כאשר לאחר שידור התכנית בשנת 2010, נפתח מחדש התיק נגד המשיב והוגש נגדו כתב אישום.

8.             המשיבה 2, מדינת ישראל, סבורה אף היא, כמו המשיב, כי במקרה הנדון צדק בית משפט קמא כשמנע את שידור התכנית. מרבית טעמיה של המשיבה 2 לעמדתה דומים לאלו שהובאו בעמדתו של המשיב, ולכן לא נפרטם. המשיבה 2 מציינת בעמדתה כי היא נוהגת באיפוק וריסון רב בהגשת כתבי אישום בגין הפרת כלל הסוב-יודיצה, אך לשיטתה שונה אכיפה פלילית בדיעבד מהצטרפות לעמדתו של נאשם הסבור שהפרסום פוגע בו ומבקש צו מניעה. אשר לפגמים הדיוניים, לא הביעה המדינה עמדה בפנינו. עם זאת, יוער כי בפני בית משפט קמא ציינה המשיבה 2 כי היא מתנגדת לבקשה לפטור מאגרה.  

דיון והכרעה